הפרעת קשב וריכוז, או ADHD בשמה הרשמי, היא אחת מהפרעות ההתפתחות הנפוצות ביותר, והלוקים בה בתקופת בית הספר היסודי מוערכים כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה. מה הטיפול התרופתי המוצע ומה אומרים המומחים?
הפרעות קשב וריכוז מתאפיינות בתנועתיות יתר ובחוסר שקט מוטורי המלווה בתסמינים של חוסר ריכוז, בעיות רצף, תכנון וקשב לטווח ארוך. מדובר בהפרעה המאובחנת לרוב בתוך המסגרת החינוכית – אך השפעותיה חורגות בהרבה מתחום החינוך בלבד, ונוגעים לכל תחום מחייו של הילד – אם בעולמו החברתי ואם בהקשר המשפחתי.
הפרעת הקשב והריכוז עומדת כבר עשרות שנים בליבה של המחלוקת הציבורית לגבי טיפול תרופתי בהפרעה. הטיפול התרופתי בADHD – ובעיקר המתילפנידייט, המכונה "ריטאלין" – נחשב לטיפול יעיל ביותר בהפרעה (כ75% מן הסובלים ממנה עשויים להיעזר בו באופן משמעותי), לא ממכר ויחסית כמעט נטול תופעות לוואי, ועל כן אנשי מקצוע מרבים להמליץ עליו.
אך הורים רבים מבטאים חשש מפני התחלת טיפול תרופתי מנימוקים שונים, ופולמוס ציבורי התפתח בנושא – פולמוס שלא היה מנת חלקם של טיפולים תרופתיים בהפרעות אחרות, אך עלה כאשר דובר על הפרעות קשב וריכוז.
תרופות להפרעות קשב וריכוז - כן או לא?
הפולמוס התעורר מכמה סיבות:
ראשית, ADHD מוגדרת בראש ובראשונה כבעיה התפתחותית, וקהל היעד המרכזי לטיפול הוא ילדים מגילאי ביה"ס היסודי ומעלה – קהל ששימוש קבוע שלו בתרופות, ובוודאי מהסוג הפסיכיאטרי, נחשב לחריג ולבעל סיכונים רבים יותר מאשר הקהל המבוגר;
שנית, השפעתו המרגיעה והמיידית של הכדור גרמה להתייחסויות ציבוריות רבות המזהות אותו כ"סמים";
שלישית, אימוצו הנלהב של הטיפול התרופתי על ידי המערכת החינוכית גרם לחשדנות מצד קהל ההורים, שחשש מפני העדפת ה"שקט התעשייתי" במערכת החינול על פני טובת הילד;
רביעית, המאבק הציבורי הישיר ועתיר התקציבים שניהלה הכת הסיינטולוגית נגד תרופות פסיכיאטריות בכלל וטיפול תרופתי בADHD בפרט חילחל אל דעת הקהל, וגרם לרבים מן ההורים שילדיהם אובחנו כלוקים מADHD להימנע ממתן טיפול תרופתי ממוקד לילדיהם.
הטענות העיקריות
הטענות העיקריות שנשמעו כנגד הריטאלין נגעו לתופעות הלוואי שלו; תופעות לוואי כמו פגיעה באיכות השינה ובתיאבון גרמו לדאגה רבה אצל הורים, עקב הצורך האקוטי של ילדים באכילה ושינה על מנת להשיג התפתחות תקינה.
תופעות לוואי נוספות, כמו דכדוך בתום השפעת התרופה או הגברת אי השקט המוטורי, גם הם לא שיפרו את מעמד התרופה אצל ההורים. בנוסף, טענות רבות נגעו לסיכון לתופעות לוואי ארוכות טווח שייגרמו לילדים המשתמשים בתרופה, ואלה הדגישו את הדמיון החיצוני בין השפעת הריטאלין להשפעת סמים מרגיעים.
בנוסף, נשמעה התנגדות כוללת נגד הריטאלין על ידי קבוצות המתנגדות לטיפול פסיכיאטרי, כגון כת הסיינטולוגיה, שהשתמשה בו כדוגמה לתרופה פסיכיאטרית נפוצה ועל כן התנגדה באופן נחרץ להפצתו ולשימוש בו, לכאורה כדי לא לפגוע אף יותר בבריאות הנפש של המטופל.
מה אומרים המחקרים?
בניגוד לחששות ההוריים, מחקרים ארוכי טווח שנעשו בשלושים השנה בהם מוכר המתילפנידייט למדע הראו כי אין לריטאלין תופעות לוואי ארוכות טווח, וכי גם ילדים שגדילתם מאטה בתקופת השימוש בתרופה משלימים אחר כך את שהחסירו.
בנוסף, מחקרים חשפו את המחיר שמשלם ילד הלוקה בADHD אם לאורך זמן הוא אינו מטופל – עליה דרסטית של הסיכון לדיכאון ולהתנגדות עבריינית בהתבגרותו. אך מחקרים אלה אינם מתחרים בשטף הפרסומי המתנגד לטיפול קבוצתי, ועל כן סופו של הפולמוס עוד רחוק.
